גדלותם של בני יעקב

גדלותם של בני יעקב

מפשט הפסוקים, ללא ההסתכלות האמיתית של חז"ל, נראה לכאורה כאילו שנים עשר בני יעקב הם אנשים רגילים, ובודאי שלא צדיקים, שהרי רואים ביניהם שנאת אחים עד כדי נסיון לרצח.

נלע"ד בעזה"י להביא מספר דוגמאות מפשט הפסוקים לענקיותם של י"ב שבטי י-ה'.

חזרה בתשובה בענין היחס לבני רחל

בני יעקב מתקדמים ביחס שלהם כלפי בני רחל. במפרשים נכתבו סיבות רבות מדוע אחי יוסף היו מוכנים להרוג אותו, כגון שהם סברו שיש לו דין רודף.

אמנם, אילו לא היו מקנאים בו והיו אוהבים אותו אהבה גדולה - היו מרחמים עליו והיו מלמדים עליו זכות או תולים את חטאיו בכך שהוא נער [עיין רמב"ן מב,כא-כב]. גדלותם של בני יעקב נמדדת גם בכך שידעו להכיר בטעותם, לתקן עצמם ולהודות בכך. בתחילה היו מוכנים להרוג את יוסף בידים, אחר כך התפשרו שישליכו אותו לבור ואחר כך חזרו בהם והיו מוכנים למכור אותו לישמעאלים [מדינים] שיורידוהו למצרים.

לאחר שעוברת תקופה של עשרים ושתים שנים, האחים יורדים למצרים מתוך כוונה לפדות את יוסף "בכל ממון שיפסקו עליהם" (רש"י). חז"ל דייקו זאת ממה שכתוב "וירדו אחי יוסף עשרה" (מב,ג). ניתן להוסיף, שכאשר הם ראו שיד ה' מכוונת אותם שהם יוכרחו לרדת למצרים בגלל הרעב הכבד, הם הבינו שיש להם תפקיד לעשות במצרים והדבר התקשר להם עם העובדה שיוסף עבד שם, ועל ידי כך התעוררו לכך שטעו במכירתו ועכשיו צריך להציל אותו.

שלב נוסף של אהבה כלפי יוסף מתגלה כאשר הם מסתבכים בבית יוסף, והם מתחרטים ואומרים שהם חטאו בזה שלא שמעו לתחנוני יוסף, שהרי אחיהם הוא (מב,כא), ולמרות שהם שונים, מכל מקום אהבה ואחוה צריכות לשרור ביניהם.

למרות שעברו עשרים ושתים שנים מאז מכירת יוסף, מיד כאשר יוסף מאשים אותם בריגול, הם תולים את עונשם במכירת יוסף. למדנו מכך, שבני יעקב לא חטאו בחטאים נוספים שהיה אפשר לתלות בהם את העונש האלקי, וגם למדנו שמכירת יוסף הציקה להם מאד והיא לא עזבה את מחשבתם.

השלב האחרון מתגלה כאשר יהודה ניגש אל יוסף ומציע את עצמו תחת בנימין, דהיינו, מוסר את החירות שלו בשביל אחד מבני רחל, בנימין. בני יעקב הם אנשים אשר עושים חשבון נפש ויודעים להתחרט על מעשיהם ולתקן את עצמם ולכן הם במדרגה עליונה מאד.

אמונה עצומה בהשגחת ה'

הצדיקים העליונים מאמינים בכל רגע ורגע שהכל מושגח מאת ה' וכל דבר שקורה להם הוא מעשה ה', וממילא אין מה לכעוס או לקנא במישהו אחר שהרי הכל מכוון מאיתו יתברך. יסוד זה אנו מוצאים אצל האחים, שהרי בכל הפעמים שהם הסתבכו בצרות במצרים, הם תלו זאת באלקים ולא בגורמים אנושיים.

בפעם הראשונה כתוב "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו... על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מב,כא). בפעם השניה, כאשר הם מצאו את כספו של לוי באמתחתו, היתה תגובתם "מה זאת עשה אלקים לנו" (מב,כח), ולא אמרו מה המצרים מעוללים לנו, למרות שברור היה להם שהמצרים שמו את הכסף (וזו לשון רש"י שם – "שלא הושב אלא להתעולל עלינו"). בפעם השלישית, בסוף הפרשה, לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין והשבטים חוזרים אל יוסף, יהודה אומר לו "האלקים מצא את עון עבדיך..." (מד,טז), למרות שברור לכל, שזה תכסיס של המצרים.

בפרשת ויגש אומר יוסף אל אחיו "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים"(מה,ח). כלומר, יוסף אמר דברים אלו על מנת להוכיח לאחים שאין הוא שונא אותם משום שזה ודאי לו שמכירתו היתה מעשה מושגח מאת ה'.

כבוד שמים יקר בעיניהם

כאשר שליחו של יוסף רודף אחרי השבטים ומוכיחם ומגלה את גביע אדונו באמתחת בנימין, האחים חוזרים למצרים. ולכאורה קשה מדוע עשו זאת, מי הכריח אותם, הרי מפשט הפסוק עולה, שהשליח היה לבד ללא צבא. וגם אם נאמר שרדף עם צבא, היה טוב יותר לא לחזור לעיר המבוצרת?

נלע"ד בעזה"י שהסיבה שחזרו היתה על מנת שלא יצא שם רע על בני יעקב שהם מחללי כבוד ה', שגונבים ולא פורעים את החוב. אמנם ניתן לומר שהם חזרו בגלל סיבה אחרת, כדי שבפעם הבאה יתנו להם אוכל, דאם לא כן ימותו ברעב.